באמצע דצמבר 2009 סיימתי את מבחן הפסיכומטרי ועליתי על טיסה ישירה לברזיל בדרכי להתחיל את הטיול הכי ארוך שעשיתי בחיי. הייתי בת 21, קצינה משוחררת עם הרבה מחשבות על תואר ומעט ידע על ארגנטינה ועל טיולים בלי ההורים. זה לא הפריע לי לנחות בבואנוס איירס עם דף מודפס עם כמה הצעות על מה עושים שם ולהתחיל את המסע שלי מהקצה הכי דרומי של פטגוניה ועד לחופים של מקסיקו.
הפוסט הזה הוא כולו געגוע לטיול ההוא של לפני 9 שנים, בתקופה ההיא שעוד הסמרטפנים טרם נכנסו לחיינו ובשביל לעדכן סטטוס בפייסבוק הייתי צריכה לחכות בתור למחשב בהוסטל (אם טיילתם במזרח, הכוונה היא לגסט האוס). אני אספר על המקומות הנפלאים שהייתי בהם, אבל בניגוד לפוסטים אחרים שלי ולמדריכים מפורטים הפעם בלי פירוט מחירים ועלויות.
פטגוניה: ארץ האש והקרחונים
מרבית הפוסט יעסוק בפטגוניה – חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה שפירוש שמו הוא ארץ האש. בהמשך גם אפרט על צפון ארגטינה ויש כמובן מפה. על פטגוניה המלצתי כאחד מהיעדים שאתם חייבים להגיע אליהם ב-2019.
ברילוצ'ה – בירת האגמים והסטייקים
את הטיול הגדול שלי עשיתי בחלקו הראשון עם אחי הבכור, שהשתחרר גם משירות צבאי ארוך וכבר טייל חודשיים לפני שהצטרפתי אליו. אחרי התאקלמות קלה בבואנוס איירס וביקור בקבר של אוויטה פארון, לקחנו נסיעת אוטובוס קצרצרה של 24 שעות אל ברילוצ'ה, הכניסה לפטגוניה והעיר שבה כל המוצ'ילרים מגיעים להשמין, לנוח ולהצטלם באחת מהתצפיות המפורסמות של היבשת. התצפית מהקילומטר ה-17.
התצפית הזו היא אחד מהמקומות הבודדים שביקרתי בהם פעמיים בטיול – מברילוצ'ה ירדנו עד לחלק הדרומי ביותר של היבשת וטיפסנו משם בחזרה. בפעם השנייה מזג האוויר היה כל כך יותר יפה שהייתי חייבת להגיע לשם שוב. תודו שהיה שווה את זה!
הפינגווינים של פונטה ארנס
הנקודה הדרומית ביותר בפטגוניה שהגעתי אליה הייתה פונטה ארנס, עיר משמימה במיוחד בצ'ילה שידועה בשני דברים: פינגוונים וקניונים. הדבר הראשון הסב לי אושר עצום, הדבר השני היה שעמום הכרחי להצטיידות לקראת הטרקים שעמדו להגיע. יום הביקור באי מגדלנה אליו הפלגנו כדי לראות פינגוונים זכור לי כאחד מהימים המאושרים של הטיול, ההרגשה של טיול בין מאות יצורים עדינים וחמודים שמדדים להם בין השחפים הצווחניים (שאיכשהו השתלבו איתם בצבעים בצורה מושלמת) הייתה פשוט מדהימה.
טורס דל פאינה – טרק הטורוסים
פורטו נטאלס היא עיירה קטנה ופסטרולית שכולה נועדה למטרה אחת: שער כניסה אל שמורת טורס דל פאינה העצומה, בה עושים את טרק הטורוסים (השם המדויק הוא טורֵסים, כלומר צוק ולא שור, אבל הטעות השתרשה חזק). האופציות פה הן טרק מעגלי של 10 ימים או טרק W של ארבעה ימים, אותו בחרנו להאריך ביום נוסף כדי לראות את הקרחון האפור. לצערי הקרחון הזה התצטמצם מאוד מאז וחלק ממנו ניתק.
טרק הטורוסים היה מהטרקים הקשים שיצא לי לעשות, כי סחבנו את כל הציוד (אוהל, שקש, מזרון ואוכל) על הגב. בחלק מהימים אחי נאלץ לסחוב בשבילי את הדברים הכבדים כי חטפתי קלקול קיבה רציני, אבל למזלי זה לא הפריע להנאה מהנופים המדהימים של הטיול הזה והאווירה הכיפית של המטיילים בחניוני הלילה. אחריו המשכנו אל העיירה אל צ'לטן, ממנה עשינו את טרק הפיץ רוי שכבר היה קל משמעותית יותר, אם כי ערפילי ברוב המסלול.
הקרחון המתנפץ ואל קלפטה
בחזרה לארגנטינה, העיירה אל קלפטה היא מקום חמים ומקסים לעומת הסגפנות של פורטו נטלס, פונטה ארנס ואל צ'לטן. משם עשינו הפסקה בטרקים וחזרנו קצת לסצנת חיי הלילה של הטיול (יש שם לא מעט מסיבות ומסעדות טובות). האתר הכי יפה בסביבה הוא קרחון פריטו מורנו, הידוע בשמו הקרחון המתנפץ. עד היום אני אוכלת את הלב שלא השקעתי עוד כמה מאות שקלים בשביל לטפס עליו, אבל מה לעשות – תרמילאים עניים יותר.
להתגלש מהר געש – הוויארקה של פוקון
הנקודה הצפונית ביותר שהגעתי אליה בצ'ילה הייתה לעיר פוקון, עיר עם שם מצחיק והר געש נישא שנראה מכל מקום. למחרת ההגעה שלנו לשם, כבר בארבע בבוקר, יצאנו בטיפוס מאורגן אל לוע הויאריקה. די מהר התחלנו לטפס על השלג, בצעדים מדודים אחרי המדריכים. בזריחה נגלה לפנינו נוף משוגע של מרחבים ועננים, ואז התחילה האטרקציה האמיתית: גלישה למטה על התחת, בסיוע גרזן שלג ששימש כמשוט. האגדה של אחי מספרת שהדרדרתי מהר מדי והוא נחלץ בהירואיות לסייע ולהציל אותי מנפילה אל התהום, אני מכחישה. את סיום היום ההוא העברנו במעיינות חמים שמקורם בפעילות הגעשית של הויאריקה.
אל בולסון – רגע של קיץ בארץ הקרח
את הבוקר הראשון של אל בולסון אני זוכרת בעיקר בגלל הסיבה שסוף סוף יכולתי ללבוש חולצה קצרה, אחרי שבועות של קור ופליז רכוס עד הסנטר. סוף סוף הסנדלים יצאו ולא בשביל מקלחת, ויכולנו לטייל אל השמורות היפות סביבה בלי להתלבש חם. בשלב הזה של הטיול כבר ויתרנו על לינת שטח ויצאנו רק לטיולי יום ביערות והנהרות של האזור. ההוסטל פה היה ממוקם בלב הטבע ובקרבת נחל קטן והערבים עברו בהכנת סטייקים ובננות עם ריבת חלב על הגריל (פריז'ה).
אחד הבלוגים החמודים והטעימים שעוסקים במטבח הלטיני נקרא טעמים מקצה העולם, אם נהייתם רעבים מוזמנים לקבל השראה למתכון אפנדס ארגנטינאי מהסרטים.
צפון ארגנטינה – מנדוזה, רוסיריו וסלטה
אחרי כמעט חודש וחצי בפטגוניה, התחלנו בטיפוס אל עבר בוליביה. הטיפוס הזה כלל ביקור בשלוש ערים: מנדוזה, רוסריו וסלטה, כשבאמצע עוד חתכנו למפלי האיגווסו. בשלב הזה של הטיול נסענו המון באוטובוס והיינו פחות בטבע.
רוסריו – קופצת ממטוס
רוסריו ומנדוזה הן שתי ערים גדולות ומערביות לחלוטין, ללא עניין תיירותי בקרב תרמילאים. במנדוזה בילינו יממה לצורך התרעננות מנסיעות אוטובוס ארוכות של 15שעות לכיוון ולרוסריו הגענו למטרה אחת: צניחה חופשית. מלבד החוויה הזו, הלכנו לראות את הבית בו נולד צ'ה גווארה – שבדומה לביתו של פרדי מרקורי בזנזיבר (עליו כתבתי כאן) אין שום דבר לראות שם מלבד שלט.
מפלי האיגווסו
לכתוב על מפלי האיגווסו מרגיש קצת מיותר, הרי זה אחד מהמקומות המפורסמים ביותר ביבשת וברור ששום משפטים לא יוכלו להתקרב לחווית העוצמה של המקום ואשדי המים הפסיכיים שלו. אני רק אציין שזו נקודה שחבל להחמיץ בטיול גם אם היא דורשת סיבוב רציני (נניח – נסיעה של 12 שעות מרוסריו ואז נסיעה של 14 שעות אל סלטה). חוץ מזה – זו הזדמנות לקפוץ לברזיל ליום אחד ולשמוע פורטוגזית.
סלטה – חווית המדבר הארגטינאי
סלטה הייתה היעד האחרון שלי בארגטינה, עיר חמודה שמשום מה מרבית התיירים שלה הם ישראלים בדרך אל בוליביה (7 שעות מהגבול). משום מה, בערב האחרון שם החלטתי שנמאס לי מהסטייקים והזמנתי שניצל עוף, דבר שהתחרטתי עליו אח"כ שעברתי לאוכל הבוליביאני הדוחה ונטול הבקר. בסלטה עשינו טיול מדברי מרהיב אל העיירה קפז'טה, עיירת יקבים נידחת מוקפת שממה אדומה חולית.
הדבר האחרון שזכור לי מארגטינה היה מעבר הגבול אל בוליביה – בצד הארגנטינאי היה מאורגן ומסודר, ומייד אחרי החותמת והיציאה בדלת לצאת הבוליבאיני התחיל כאוס של מדינת עולם שלישי.
מפת פטגוניה וצפון ארגנטינה
בלוגריות מאירות את החודש
בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם גם על מיזם שנקרא בלוגריות של טיולים מאירות את החודש. בחודש דצמבר, הידוע כחודש מואר בשל חנוכה וכריסמס, נולדה יוזמה של מספר בלוגרי טיולים להפנות פוסט אחד גם למען מטרה אחרת – להפנות זרקור חיובי אל עמותה שהם מעריכים, עמותה שמפיצה אור במשך כל השנה. גם אני שמחה לקחת חלק במיזם, ומאירה את עמותת פעמונים.
ארגון פעמונים שואף לעזור למשפחות ללמוד להתנהל כלכלית נכון ובדרך מאוזנת, ע"י ליווי וחינוך כלכלי לניהול תקציב מאוזן. בתקופת הלימודים שלי הצטרפתי לארגון וליוותי במשך שנה משפחה בקשיים, ואני בעיקר זוכרת כמה הרבה דברים למדתי בעצמי על התהלות כלכלית וטעויות שנעשות. פעמונים מסייע למאות משפחות לצאת מהמינוס או לצמצם אותו מאוד, והליווי מציל אנשים רבים מפשיטת רגל ונושים.
על עוד עמותות מוארות אפשר לקרוא בצורה מרוכזת בבלוג רואה עולם של מיכל מנור בן ארי. כאן בבלוג של ינינה אפק יש אור על עולם שנות השירות ובבלוג של אביה סלומון יש אור על עמותה למען בעלי חיים.
מתחברת מאד לפוסטים נוסטלגים, טרם עידן הסמרטפונים, למרות שעברו 9 שנים יש בו מידע מועיל, וכמובן שהתמונות נפלאות ולא נס ליחן!!!!!
תודה רבה שהצטרפת למיזם המואר!!!!
בשמחה, ותודה רבה! לכתוב את הפוסט בהחלט החזיר אותי לרגעים המאושרים של הטיול ההוא
כרמל קמין, thanks! And thanks for sharing your great posts every week!
[…] מוזמנים לקרוא את הפוסט המלא שלי על הטיול בארגטינה כאן ואם בא לכם משהו לטיני אבל יותר חם, כאן כתבתי על מקסיקו […]